שד"ל על ישעיהו נ׳

« שד"ל על ישעיהו מ״ט:כ״ו שד"ל על ישעיהו נ״א:א׳ »

11 חולין פתח ↗

בִּקְדוּשָּׁה, וּמְכִירָה – וְהָנָךְ נְפִישִׁין! פָּשׁוּט מִפָּשׁוּט עֲדִיף לֵיהּ. רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּרְחֵלִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: אָתְיָא גִּיזָּה גִּיזָּה, כְּתִיב הָכָא ״רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״, מָה לְהַלָּן כְּבָשִׂים, אַף כָּאן כְּבָשִׂים. וְנֵילַף ״גִּיזָּה״ ״גִּיזָּה״ מִבְּכוֹר, דְּתַנְיָא: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר בַּעֲבוֹדָה וְצֹאן בְּגִיזָּה. מִנַּיִן לִיתֵּן הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תַעֲבוֹד וְלֹא תָגוֹז״. אָמַר קְרָא: ״תִּתֵּן לוֹ״, וְלֹא לְשַׂקּוֹ. אֶלָּא מֵעַתָּה, נוֹצָה שֶׁל עִזִּים לִיחַיַּיב? בָּעֵינַן גִּיזָּה, וְלֵיכָּא! מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא? רַבִּי יוֹסֵי – הָא מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּמִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ! אֶלָּא, כִּדְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת״ – דָּבָר הָרָאוּי לְשֵׁירוּת, הָכָא נָמֵי – דָּבָר הָרָאוּי לְשֵׁירוּת. אֶלָּא ״גִּיזָּה״ ״גִּיזָּה״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּבָשִׂים שֶׁצַּמְרָן קָשֶׁה פְּטוּרִים מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״. תָּנֵי חֲדָא: גּוֹזֵז אֶת הָעִזִּים וְשׁוֹטֵף אֶת הָרְחֵלִים – פָּטוּר, וְתַנְיָא אִידַּךְ: הַגּוֹזֵז אֶת הָעִזִּים – פָּטוּר, וְשׁוֹטֵף אֶת הָרְחֵלִים – חַיָּיב. לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: ״לֶקֶט קְצִירְךָ״ – וְלֹא לֶקֶט קִיטּוּף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַבָּא מֵחֲמַת קָצִיר. רַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְהָכִי קָתָנֵי: שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַבָּא מֵחֲמַת קָצִיר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּמִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״קָצִיר״ – אֵין לִי אֶלָּא קָצִיר, עוֹקֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִקְצוֹר״, תּוֹלֵשׁ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּקוּצְרֶךָ״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מַלְבְּנוֹת בְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פֵּאָה מִכׇּל אֶחָד וְאֶחָד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאַחַת עַל הַכֹּל. וְכַמָּה הוּא מְרוּבֶּה? בִּשְׁלָמָא לְבֵית שַׁמַּאי – תַּרְתֵּי נָמֵי אִיקְּרוֹ ״צֹאן״, אֶלָּא לְבֵית הִלֵּל – מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: אָמַר קְרָא ״עֲשׂוּיוֹת״, שֶׁעוֹשׂוֹת שְׁתֵּי מִצְוֹת: רֵאשִׁית הַגֵּז וּמַתָּנוֹת. אֵימָא בְּכוֹרָה וּמַתָּנוֹת? בְּכוֹרָה, חֲדָא מִי לָא מִיחַיְּיבָא? וּלְטַעְמָיךְ, מַתָּנוֹת, חֲדָא מִי לָא מִיחַיְּיבָא? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: ״עֲשׂוּיוֹת״ – שֶׁמְּעַשּׂוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, וְאוֹמְרוֹת לוֹ: ״קוּם עֲשֵׂה מִצְוָה״. תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: אִלְמָלֵא דִּבְרֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, וְדִבְרֵי בְּרִיבִּי קַבָּלָה – אֲנַן דִּבְרֵי בְּרִיבִּי שׁוֹמְעִין, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁדִּבְרֵיהֶם דִּבְרֵי קַבָּלָה, וְדִבְרֵי בְּרִיבִּי דִּבְרֵי תוֹרָה. וְהָאָמַר מָר: אֵין הַכְרָעָה שְׁלִישִׁית מַכְרַעַת! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפִּי שְׁמוּעָה אָמְרָה, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי. רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר וְכוּ׳. וְכַמָּה ״כׇּל שֶׁהֵן״? אָמַר רַב: מָנֶה וּפְרָס, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְחוּמָּשׁוֹת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שִׁשִּׁים, וְנוֹתֵן סֶלַע אַחַת לְכֹהֵן. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֵׁשׁ – לְכֹהֵן חָמֵשׁ, וְאַחַת לוֹ. עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״כׇּל שֶׁהֵן״ שָׁנִינוּ. תְּנַן: וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ? מִשְׁקַל חֲמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. בִּשְׁלָמָא לְרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן – נִיחָא, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר – קַשְׁיָא! וְלִיטַעְמָיךְ, וּלְרַב מִי נִיחָא? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּיזִּין הַרְבֵּה עָסְקִינַן, וּמְבַקֵּשׁ לִיתְּנָן לְכֹהֵן, וְאָמְרִינַן לֵיהּ: כֹּל חַד וְחַד לָא תְּבַצַּר לֵיהּ מֵחֲמֵשֶׁת סְלָעִים. גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים, תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים, פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים. תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים? וְהָא אֲנַן תְּנַן: תְּרוּמָה עַיִן יָפָה – אֶחָד מֵאַרְבָּעִים! דְּאוֹרָיְיתָא – בְּשִׁשִּׁים, דְּרַבָּנַן – בְּאַרְבָּעִים. דְּאוֹרָיְיתָא בְּשִׁשִּׁים? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי! דְּאוֹרָיְיתָא – כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּרַבָּנַן בִּדְאוֹרָיְיתָא – אַחַת מֵאַרְבָּעִים, דְּרַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים. פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים, וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן שִׁיעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן. דְּאוֹרָיְיתָא – אֵין לָהּ שִׁיעוּר, דְּרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַפֵּאָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר! הָתָם בָּאָרֶץ, הָכָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ. כִּי סְלֵיק אִיסִי בַּר הִינִי, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי רַבִּי יוֹחָנָן דְּקָא מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ ״רְחֵלִים״, אֲמַר לֵיהּ: אַתְנְיֵיהּ ״רְחֵלוֹת״, אֲמַר לֵיהּ: כְּדִכְתִיב ״רְחֵלִים מָאתַיִם״, אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן. אֲמַר לֵיהּ: מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל? אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא. אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא קָרֵית לֵיהּ?! דְּכִירְנָא כַּד הֲוָה יָתֵיבְנָא אַחַר שְׁבַע עֶשְׂרֵה שׁוּרָן אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְנָפְקִי זִיקּוּקִין דְּנוּר מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב לְפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי, וּמִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי לְפוּמֵּיהּ דְּרַב, וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הֵן אָמְרִין, וְאַתְּ ״אַבָּא אֲרִיכָא״ קָרֵית לֵיהּ?! אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשִׁשִּׁים. וְהָאֲנַן ״בְּכׇל שֶׁהֵן״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, מָה בֵּין לִי וְלָךְ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רֵאשִׁית הַגֵּז – רַב אָמַר בְּשִׁשִּׁים, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר בְּשֵׁשׁ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: אַנַּחְתְּ לַן חֲדָא וְאַקְשֵׁת לַן חֲדָא. בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ. אֶלָּא דְּרַב אַדְּרַב קַשְׁיָא, דְּהָא אָמַר רַב מָנֶה וּפְרָס! דְּרַב אַדְּרַב נָמֵי לָא קַשְׁיָא, מַאי מָנֶה דְּקָאָמַר? בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים, דַּהֲוָה לֵיהּ

1 אי זה ספר כריתות אמכם, אחר שהמשיל ציון לאשה וישראל בנים לה, הוסיף עתה לפאר המשל באמרו כי האל הוא בעלה, משל שגור בפי הנביאים, ואמר אי זה ספר כריתות, או מי מנושי, לומר, לא מאסתי ולא געלתי אתכם, כ"א בעונותיכם שלחתם בגלות.

2 מדוע באתי ואין איש, רד"ק פירש על זמן הגלות הזאת, שאנחנו מעכבים הגאולה במה שאין אנחנו שבים בתשובה, וזה רחוק, כי איך יאמר על הזמן הזה שאין לנו נביאים, באתי ואין איש קראתי ואין עונה? ורוז' וגיז' ואולי כך דעת ראב"ע פירשו באתי וקראתי ע"י הנביאים בעוד הבית קיים, כלומר בעונותיכם נמכרתם, כי כבר שלחתי אליכם את עבדי הנביאים ולא שמעתם. ולפ"ז לא תתכן המליצה שאחריו הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל, כי בעוד הבית קיים אין מקום להזכיר פדות, ואין פדות אלא למי שהוא בשעבוד. ע"כ נ"ל שמדבר עם בני הגולה בימי כרש, ומוכיח אותם למה לא שבו כלם על אדמתם, אלא מספר קטון מהם, ורובם נשארו בבבל, ויפה הוא אומר להם הקצור קצרה ידי מפדות, כלומר וכי לא תאמינו שאוכל להושיע אתכם מכל אויב בדרך, וגם אחרי שובכם לא"י לא אוכל להציל אתכם מן השכנים הרעים? ולפי זה לא יקשו עלינו כל הייעודים הגדולים שהזכיר בגאולה זו ולא נתקיימו, כי הנביא מזכיר כל ההצלחה שהיתה מזומנת להם אם ירצו לשוב כלם על אדמתם כמאמר כרש, והדבר ברור כי בהיות השבים אנשים מתי מעט לא היה אפשר שתגדל הצלחתם וירבה כבודם כאשר היה אם היו שבים כלם.

3 אלביש שמים קדרות, גם זה בכחי, והטעם אני שליט בשמם ובארץ.

4 ה' אלהים נתן לי, לפי דעתי אלו דברי הטובים שבעם, והנביא נותן בפיהם דברים אלה, לומר שהם שומעים לנביא ה', ובוטחים בנחמותיהם.

5 למודים, למוד ענינו מלומד, כמו פרא למוד מדבר ירמיה ב' כ"ד, למודי הָרֵעַ שם י"ג כ"ג, ונאמר על תלמידי הנביאים, חתום תורה בלמודי למעלה ח' י"ו, ונקראו הנביאים עצמם למודי ה', כמו וכל בניך למודי ה' נ"ד י"ג, וכאן קורא לנביאים למודים סתם, וטעם הפסוק: ה' נתן לי להורות, לשון הנביאים, ועשה שידעו לאמץ ידים רפות ועיפות עי הדבר, כלומר ע"י הנבואות שישמיעו אותם, והנה ע"י נביאיו ה' מעיר אזני לבקרים כלומר תמיד, לשמוע דברו, כאלו גם אני נביא, זה טעם כלמודים; והמפרשים כלם ורוז' וגיז' מפרשים מקרא זה ומה שאחריו כאלו הנביא מדבר על עצמו, אמנם מליצת יעיר לי אזן לשמוע כלמודים, וכן מליצת ה' אלהים פתח לי אזן, אין ענינה שהאל מגַלה לו דבר כדי שילך ויאמר לאחרים, אלא שמגלה לו דבר להנאתו ולטובתו, כמו ואין גולה את אזני ש"א כ"ב ח', וכן למעלה גם מאז לא פתחה אזנך, אמנם הנבואה לא תבא לנביא לתועלת עצמו, כ"א בעבור העם, א"כ העם הוא המדבר ולא הנביא; וכן תראה כי איננו מזכיר כלל כי כאשר יצוה כן ידבר אל העם, ושהוא עושה שליחותו, כי אמר ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי, גוי נתתי למכים, ולא פירש כלל כי ה' שלחו, ולא שעשה שליחותו; ועיין למטה פסוק ט' ראיה לפירושי.

6 לעות, ל' סעד ועזר בערבי רוזי וגיז'.

7 פתח לי אזן, כמו גָלָה אזן, ענינו הודעת הנעלם, בין מאיש לאיש, כמו ואין גולה את אזני, ואני אמרתי אגלה אזנך רות ד' ד', ובין מהאל לאדם, כמו אז יגלה אזן אנשים איוב ל"ג י"ו, גלית את אין עבדך לאמר בית אבנה לך ש"ב ז' כ"ז, וה' גלה את אזן שמואל ש"א ט' ט"ו.

8 ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי, מהטות אזן לדברו, ולהאמין בו, ולעשות מצותיו; אלו דברי הכשרים שבישראל.

9 גוי נתתי למכים, אנחנו סובלים הגלות, ונעמוד דבקים באמונתנו עם כל מה שילעגו עלינו הגוים, והנה בהחזיקנו באמונתנו ובתורתנו הרי זה כאלו ברצוננו נִתֵּן גֵוֵנוּ למכים.

10 ולחיי למורטים, מריטת הזקן היא זלזול גדול אצל מגדלי זָקָן; והמפרשים פירשו על הנביא, והנה רב נבואותיו נחמות, ולמה יכוהו?

11 שמתי פני כחלמיש, ע"ד חזקו פניהם מסלע ירמיה ה' ג'.

12 מצדיקי, סניגור שלי, המוציא לאור צדקי, והוא האל, כי כאשר יגאל אותנו יוודע שהיה הדין עמנו.

13 מי יריב אתי נעמדה יחד, מי הוא הרוצה לריב אתי יבא ונעמוד יחדו במשפט.

14 מי הוא ירשעני, מי הוא שיוכל לומר שאין הדין עמי.

15 הן כלם כבגד יבלו, הבבליים המכחישים גבורת אלהינו, וכן הוא אומר למטה נ"א ז' וח' שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו, כי כבגד יאכלם עש וכנמר יאכלם סס. וזו עדות על פירושי, כי העם הוא המדבר ולא הנביא.

16 מי בכם ירא ה', עד כאן דברו הכשרים שבגולה, ועתה הנביא מצייר כאלו האל המצדיק אותם על אף בעלי ריבם, ממרום יתן קולו וישפוט בין ישראל והבבליים, וכה יאמר: מי ביניכם העומדים למשפט הוא הירא את ה' ושומע בקול עבדיו הנביאים, אשר הלך בחשך הגלות והצרות? הוא יבטח בשם ה' וישען באלהיו, ואל יירא רע. וגיז' פירש מי שהוא ירא ה' הוא ישמע בקול עבדו, אך אין שומע כמו ישמע.

17 הן כלכם, ואתם כלכם שחר בעלי הריב והם הבבליים שאתם קודחים אש ומאזרים עצמכם בזיקות בוערים לבלע ולהשחית, לכו לאבדון באור אשכם ובזקות בערתם, וכשתשכבו למעצבה תדעו כי מידי באה זאת לכם. והנה הזכיר תחלה את ישראל בלשון יחיד מפני מעוטם, ואח"כ דבר עם הרוב שהם הבבליים המריבים עם ישראל, ואומר הן כלכם.

18 זיקות, מל' ארמית זקוקין דנור חולין קל"ז, וכן כמתלהלה הירה זקים חצים ומות משלי כ"ו י''ח, כמין חצים מזופפים ובוערים.

19 מידי היתה זאת לכם, מידי היא מפלתכם, ולא מקרה. וגיז' פירש בטחו אל ה', ואל תשתדלו להושיע לכם בכחכם, וכיוצא בזה Vitringa ואחריו Lowth פירשו נגד היהודים המורדים ברומיים, ורחוק הוא עד מאד שיאמר כנגד ישראל לכו באור אשכם, ולא יפתח להם שום פתח תקוה. והנה אחר שהזכיר בטובים שהם הולכים חשכים ואין נגה להם, אמר בהפך ברשעים שהם קודח' אש, לא לבד ששרויים באורה והצלחה, כי גם יבערו אש לבלע ולהשחיתי ואותו האש יכלה אותם. וגיז' מפרש שהם מבערים אש להאיר אפלתם ולהננל מצרת הגלות; אמנם אין קודחי אש מורה הבערה להאיר אלא לשרוף, כמו כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, מלבד כי לא מצאנו שום רמז למרידה בגלות בבל, והנה ראינו בימי המן שהיו כלם נמכרים להשמיד להרוג ולאבד, ולא עלתה על דעתם לעמוד על נפשם בלא רשות המלך ומצותו.

« שד"ל על ישעיהו מ״ט:כ״ו שד"ל על ישעיהו נ״א:א׳ »